ישעיהו נ"ג על המשיח, המצאה של הנוצרים?

ישנם רבנים מודרניים הטוענים כי יש לפרש את ישעיהו פרק נ"ג כמדבר על עם ישראל, ולא על המשיח. אבל הפירוש הקדום ביותר המייחס את ישעיהו נ"ג לעם ישראל מופיע במאה השנייה לספירה ממקור משיחי המשחזר שיחה בין מאמין משיחי לא יהודי לבין כמה מורים יהודיים שלא האמינו בישוע. אולם חוץ מקטע אחד במדרש רבה, (שם חלק מפסוק אחד מייחס את הפרק למיעוט הצדיק של העם) זיהוי מסוים של הפרק עם ישראל לא מופיע בכול כתבי הרבנים עד לכמעט אלף שנה לאחר תקופתו של ישוע עלי אדמות. (במילים אחרות, לא נמצא בתלמוד, בתרגומים, או בכול המדרשים.) לכן, הפירוש של ישעיהו פרק נ"ג המייחס אותו לעם ישראל לא יכול להיחשב לפירוש המקובל (או הקדום) של הרבנים, ולכן גם לא של היהודי המסורתי, וזה מה שבאמת חשוב.

אין פה כול דבר קשה להבנה, ההוכחות ידועות ופתוחות לכול, וניתן למצוא אותן לאורך כול מאות השנים. להלן מידע ממקורות הרבנים:

תרגום יונתן מייחס את ישעיהו נב 13-נג 12 (למען הפשטות נכנה את הקטע ישעיהו נג) למשיח, למרות העובדה שב"תרגום" הם משנים את הכתוב לחלוטין, במיוחד הפסוקים שמתארים בבירור את ייסוריו של עבד ה' היחיד כדי שיראה כאילו מדובר בייסורי עם שלם. כנראה שהסיבה לכך היא שהפירוש שמייחס את הקטע למשיח היה נפוץ בתקופה שכתבו את התרגום, אף על פי שהיה פשוט יותר לא להוסיף כלל את ההתייחסות הברורה למשיח (ישעיהו נב 13) מאשר לשנות לגמרי את הפסוקים שיכולים להיראות כסותרים את התפקיד הצפוי של המשיח.

 התלמוד מייחס פסוקים שונים בקטע הנ"ל ליחידים "צדיקים" מתוך עם ישראל (כולל המשיח), אך אף לא פעם אחת מייחס אותו לכלל עם ישראל. התלמוד הירושלמי (שקלים ה א) מייחס את ישעיהו נג 12 לרבי עקיבא, בעוד שהתלמוד הבבלי מייחס את ישעיהו נג 4 למשיח בסנהדרין צח ב, את ישעיהו נג 10 לצדיקים באופן כללי בברכות ה א, ואת ישעיהו נג 12 למשה בסוטה יד א. מדרש רבה מייחס את ישעיהו נג 5 למשיח (רות רבה פרשה ה ו'), בעוד שהפירוש שמייחס את ישעיהו נג לעם ישראל בגלות מופיע במדרש רבה – חומש במדבר פרשה יג ב'. זהו הפירוש האחרון, המופיע שם בהקשר לשיר השירים ה 1, בפעם האחת ויחידה בתקופת אלף השנים הראשונות של כתבי הרבנים בה מייחסים איזה שהוא חלק מהפסוקים בישעיהו נג לעם ישראל. שם כתוב, "לפי שהערו ישראל נפשם למיתה בגלות, כמה דתימא (ישעיה נג, יב): תחת אשר הערה למות נפשו…")

ילקוט שמעוני שהוא לקט מדרשים קדומים על התנ"ך, שנחתם בערך במאה ה-14), מייחס את ישעיהו נב 13 למשיח, ואומר: "מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור – זה מלך המשיח. ולמה קרא אותו הר הגדול? שהוא גדול מן האבות, שנאמר: הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד. ירום – מן אברהם, שאמר: הרימותי ידי אל ה'. ונשא – מן משה, בו: שאהו בחיקך. וגבה – ממלאכי השרת, שכתוב בהם: וגביהן וגובה להם ויראה להם." שנאמר (פרוש ילקוט ילקוט שמעוני זכריה ד ז) ישעיהו נג 5 מתייחס ל"מלך המשיח" הסובל, בעוד ישעיהו נג 5 מתייחס למשה, כפי שרואים בקטעי התלמוד למעלה. אם נחזור על הכתוב למעלה מהתלמוד, נראה בבירור שכתבי הרבנים הקדומים, שהם מקורות הסמכות הדת היהודית, כמעט תמיד מייחסים את ישעיהו נג למישהו יחיד ולא לכלל עם ישראל או לקבוצה הדתית מתוך העם, ואותו אדם יחיד הוא בדרך כלל המשיח. שוב אני מדגיש עד כמה חשוב הדבר ליהודי המסורתי, ועד כמה חשוב שאדגיש שוב שמידע זה הוסתר על ידי מפרשים שבאו בשנים שלאחר מכן: הפירוש שמייחס את ישעיהו נג למשיח היה מקובל על רוב הרבנים הקדומים!

רבי סעדיה גאון, המנהיג היהודי הדגול מבבל במאה התשיעית, אף על פי שלא פרש את הפרק כמתייחס למשיח, עדיין פרש אותו כמתייחס לאדם יחיד כשהסביר שהוא מתייחס לירמיהו. לכן, אם היה מקובל אז לייחס את הפרק לעם ישראל, הרב סעדיה גאון היה מאשר זאת, במיוחד היות והדבר היה עוזר לו בוויכוחים נגד הנצרות של זמנו. הפעם הראשונה שרב בעל סמכות בדת היהודית פרש שהפרק מתייחס לעם ישראל הייתה על ידי רש"י (במאה ה-11), וגם זאת בהתייחסות למיעוט ה"צדיק" של העם. לכן אין פלא שרבי אבן עזרא (מהמאה ה-12) שגם הוא פרש את ישעיהו נג כמתייחס לעם ישראל, מתחיל את פירושו של הקטע מישעיהו נב 12 עם הערה ש"הנה ישכיל עבדי, זאת הפרשה קשה מאד." אך כאשר קוראים את הקטע עם ההבנה שהוא מתייחס לישוע, היא לא פרשה קשה בכלל אלא ברורה להפליא ואף נותנת הרגשה לקורא שהיא נכתבה לאחר מותו ותקומתו של ישוע. למרות העובדה שרש"י, אבן עזרא, הרב"ק (רבנים דגולים מהמאה ה-11 עד המאה ה-13) ואחרים שטענו שהפרק מיוחס לעם ישראל ולא לנביא עצמו או למשיח, פרשנים יהודים אחרים, אפילו בימינו, עדיין טוענים שעבד ה' בישעיהו נג הוא המשיח.

ההתייחסות הקדומה ביותר של הפרק לעם ישראל מופיעה דווקא במקור לא יהודי, בתיעוד פולמוס (Contra Celsum) שנכתב על ידי מאמין משיחי מלומד מהמאה השנייה בשם אוריג'ן. במאמרו מתעד אוריג'ן את הויכוח שהיה לו פעם עם יהודי מלומד אחד, שטען שפרק נג בישעיהו מתייחס לסבלותיו של עם ישראל, המפוזר בגלות בארצות שונות, במושגים של אדם יחיד כדי שלא יתבולל בין הגויים. לכן הנביא אומר ש"לא תואר לו ולא הדר ונראהו" (ישעיהו נג 2) ו"כי אשר סופר להם ראו" (ישעיהו נב 15) והמושג "איש מכאובות." (ישעיהו נג 2) בתשובה לטענתו של היהודי המלומד שהפסוקים הללו מתייחסים לכלל עם ישראל, כתב אוריג'ן בתיעודו שהטענות הרבות באותו הויכוח כדי להוכיח שאותם הפסוקים בנבואתו של ישעיהו אומנם מדברים על אדם יחיד, אך שהם מתייחסים לעם שלם אינן נכונות. בטענתו הנגדית של אוריג'ן הוא שואל את היהודי, מיהו אותו אדם (עבד ה') שנשא על עצמו את חטאינו, סבל כאבים נוראים בעדנו, וכול אלה כי הוא היה "מחולל מפשעינו ומדוכא מעוונותינו ובחבורתו נרפא לנו." (ישעיהו נג 3,4) הרי מסתבר שהם אלה שחטאו ושבחבורתו של המושיע נרפא להם (באם הם מהעם היהודי או מהגויים שהתגיירו). הוא מדגיש את המילים של הנביא שמנבא מהשראת רוח הקודש "כי נגזר מארץ החיים מפשע עמי נגע למו" (ה' אומר שבגלל פשעי עמו אותו עבד ה' נפגע ומת, ישעיהו נג 8). לכן אם עמו של אלוהים הוא נושא הנבואה, אותו אדם יחיד שנאמר עליו שהלך אל מותו בגלל חטאיו של עם אלוהים אינו יכול להיות העם עצמו אלא מישהו אחר מתוך העם של אלוהים. ואותו אדם אינו אלא המשיח ישוע, שבחבורתו נרפאים אלה מהעם שמאמינים בו, כאשר "בטל את שטר החוב אשר היה נגדנו עד תומו והסירו בתקעו אותו בצלב. ובהפשיטו את עצמת הרשויות והשררות (ששלטו בנו), הציגן לראווה בתהלוכת נצחונו, ניצחון שהשיג בו. (אל הקולוסים ב 14- 15)